מות שאול

השימוש השני במילה "חלל" נראה כאילו אינו שייך כלל לשימוש הראשון. חלל הוא חייל שנפל במלחמה. במדינת ישראל נפלו עשרות אלפים במלחמות השונות, ואנחנו קוראים להם חללים. השם הזה ניתן להם בעקבות התנ"ך. בקינת דוד מקונן דוד על חברו יהונתן: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט).
מדוע מי שנופל בקרב נקרא חלל? במלחמות הקדומות השתמשו בחניתות ובחרבות. חייל שנדקר ומת נחשב כאילו גופו התרוקן מאוויר ומרוח חיים, ולכן הוא נקרא חלל.

מבוסס על רוביק רוזנטל, "חלל", הזירה הלשונית. © כל הזכויות שמורות לרוביק רוזנטל

קינת דוד ממסגרת את הכאב הלאומי ואת הכאב הפרטי בשיר אחד.
מבחינה לאומית, הקינה מתארת את גבורתם של הנופלים, ומביעה את הצער על שמחתם הצפויה של הפלשתים האויבים ואת הכאב של העם על האובדן הכפול: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (פסוק כג).
מבחינה אישית, מילותיו של דוד על רעהו יהונתן מהדהדות עד עצם היום הזה. "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (פסוק כו).

מתוך אתר מיזם 929

בציור זה בחר ברויגל לתאר את הרגע הדרמטי ביותר בקרב – מותו של שאול. אפשר לזהות את הלוחמים הפלשתים מתקרבים לגופתו. הקרב בגלבוע נראה כקרב במאה ה-16, התקופה שבה חי האומן – חושך שורר סביב ורק השריון המתכתי של החיילים, הטיפוסי לתקופה, מנצנץ למרחוק. האופק הבהיר והמעורפל עומד בניגוד לחזית הקרב האפלה ועמוסת הפרטים.

הנה תמו יום קרב וערבו / נתן אלתרמן

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,
עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ.
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.
וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.
וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, –
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

עם כניסתם של בני ישראל לארץ מסופר כי "לֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן" (שופטים א, כז) משום רכב הברזל שהיה ברשות תושביה (יהושע יז, טז).
בסוף המאה ה-11 לפני הספירה הייתה העיר במשך זמן מה בידי הפלשתים, ולפי הסיפור, לאחר מפלתו של שאול בגלבוע הביאו הפלשתים לבית שאן את גווייתו ותקעו אותה בחומות העיר. לאחר מכן נכבשה העיר על ידי דוד, ובתקופת שלמה המלך, כשהארץ נחלקה ל-12 נציבויות, בית שאן הייתה אחת מן הנציבויות הללו.

מבוסס על אתר מוזיאון בית שאן

צורת קבורה זו אפיינה חברה יושבת קבע (בהשוואה לחברת נוודים, שבה הייתה נהוגה קבורה בקברים בודדים).
ביזוי המת הנורא ביותר, שנענשו בו מלכים שעשו הרע בעיניי ה', היה למנוע את הבאת המת לקבורה ולהשליך את גופתו לעוף השמיים: "הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי ה' דִּבֵּר" (מלכים א יד, יא).

מבוסס על נעמי עמית, "מנהגי קבורה בתקופת המקרא", אתר מקראנט. © מטח.

יש המפרשים כי כוונת המקונן להצביע על גבורתם של יהונתן ושאול בשדה הקרב. קשתו של יהונתן פעלה כראוי וחיציה לא נסוגו אחור, כלומר החיצים פגעו בגוף האויבים ולא נהדפו לאחור על ידי המגינים של חיילי האויב או על ידי שִׁרְיוֹנֵי הקשקשים שלבשו. גם חרבו של שאול לא שבה ריקם, אלא פגעה בגוף האויבים.
לפי פירוש אחר, כוונת המקונן דווקא לתאר כיצד חָדְלוּ כלי הנשק של שאול ויהונתן לפעול: הקשת שוב לא נדרכה לאחור לפני ירי החץ, וחרב שאול נשלחה קדימה אך לא שבה למקומה.

שמואל אברמסקי ומשה גבריאל, שמואל ב' – עולם התנ"ך, 2002, עמ' 16-15, הוצאת דברי הימים. הזכויות בעולם התנ"ך שמורות לד"ר יהודה עתי.